כשאני בא לדבר כאן על דבר כל כך גדול כמו "שוק הרכב", המגמות הצפויות בשוק ולאן השוק הזה הולך, חשוב לי להבהיר תחילה את הבסיס של השוק הזה, הצורה שבה הוא עובד ומי בעל הבית פה. הנקודה החשובה ביותר להבין פה היא שהשחקנים המרכזיים בשוק הזה לאו דווקא רוצים את השינויים שכולם מדברים עליהם. אני אסביר.
שוק הרכב בישראל היה לאורך כל השנים אחד המקורות העיקריים של ממשלות ישראל לגיוס כספים, וממשלות הן דבר יקר, הן תמיד צריכות עוד כסף והן לא ימהרו להפרד מההכנסות האלה. רק כדי לסבר את האוזן המדינה מרוויחה בין 114%-128% על רכב סטנדרטי שמגיע לישראל (כן כן, יותר מהיצרן). זה אומנם נכון שאת הועדה לבחינה מחדש של שוק הרכב (ועדת זליכה) מינה שר התחבורה ישראל כץ והיא מגישה את הדוח שלה לאיש הזה ולמשרדו, אבל כולנו יודעים שמשרד התחבורה הוא לא הגוף היחיד בפוליטיקה הישראלית, וגם לא הגוף החשוב ביותר.
מי שאחראי לקופה הציבורית – פקידי האוצר, רשות המיסים וכיוצ"ב לא ימהרו ללכת על רפורמות שיקטינו את הרווחים של המדינה מהענף. אי אפשר להאשים אותם, פוליטיקאים נוטים לפופוליזם והבטחות סרק, בעיקר בתקופות של אי שקט חברתי/כלכלי כמו עכשיו, אבל פקידי האוצר הם הם הקומנדו שבסוף צריך לעשות את העבודה השחורה ולחלק את הכסף, וכשהמספרים שלהם לא מסתדרים הם ינסו לבלום את הרפורמות, אני לא אומר כאן דברים שאין להם גיבוי, חיפוש קצר בגוגל יראה כתבות על התנגדות רשות המיסים לרפורמות של ועדת זליכה.
זאת ועוד – יבואני הרכב הרשמיים, לכול הדעות שחקני מפתח בשוק הרכב המקומי נהנים משוק שמחולק היטב בינם לבין עצמם וגם הם לא רוצים שינויים. למשק יש מאפיינים ברורים של מונופול ואלה שלמעלה לא רוצים להרוויח פחות. אני לא טוען כאן שהם חס וחלילה אנשים רעים או גנבים או כל מיני תארים מפוקפקים אחרים. מדובר באנשים כמוני וכמוכם שיש להם עסק והם רוצים לנהל אותו כמיטב יכולתם ולהרוויח כמה שיותר. הם עושים את מה שהרגולטור מאפשר, והרגולטור כמו שראינו לא ממהר לשנות שום דבר.
כדי לסכם את הפסקאות שמעל אני אגיד כאן את הדבר הבא – הרבה מאוד גופים ועסקים בשוק הרכב הישראלי לא רוצים שינוי והם לא ימהרו לקבל אותו. כמו שיש מחאה וכוח חברתי שרוצה שינוי יש גופים חזקים מאוד שרוצים שהדברים ישארו כמו שהם או לפחות ישתנו כמה שפחות. זכרו את הנקודה הזאת כי היא החשובה ביותר בכל המאמר הזה.
עכשיו אני אגע במה שקורה בצד השני. הצד של האנשים מהשורה, עליכם ועליי ועל המגמות שפועלות לטובתנו ונגד משרדי הממשלה והיבואנים הרשמיים (כן חברים, לא טעיתם, זה אנחנו נגדם, לא משהו אחר).
השינוי הראשון היה הרבה לפני המחאה, שנים לפני שמישהו בכלל חשב להקים אוהלים בשדרות רוטשליד. אם ידעתם או לא – החוק הישראלי מאפשר לאזרחים מן השורה ליבא רכבים בכוחות עצמם. ממש כך בלי אף אחד יכול האזרח לרכוש רכב בחו"ל ולהביאו לישראל. אבל כל מי שנכנס לפרטי החוק מצא מערכת מאוד מסובכת ומסועפת שעושה הכל כדי לסבך את האזרח, לגרום לו להרים ידיים ולקנות את הרכב מהיבואן הרשמי. אתה יכול להביא רכב, בטח, אבל זה סיפור יותר ארוך מהרבנות. אני לא בא חלילה לומר שפקידי משרד התחבורה הם אנשים רעים או מושחתים אבל בוא רגע נסתכל על העובדות בצורה הוגנת.
- חוק היבוא האישי נועד לתת לאזרח את היכולת ליבא רכבים עצמאית לשימוש אישי. החוק נועד גם להגן על האזרח מכל מיני רעות חולות ועל זה תודות למחוקק, אבל בפועל נוצרה מערכת שמעבירה אותך 7 מדורי גהינום לפני שאתה מביא רכב מחו"ל, מתקנת תקנות שהבסיס ההגיוני שלהן מוטל בספק והלכה למעשה משאירה את האופציה לייבא רכב במחו"ל על הנייר בלבד. מי נהנה מהמצב הזה? היבואן הרשמי. מי מפסיד? מי שרוצה ליבא רכב לבד.
- זה לא סוד שפקידים רבים ממשרדי הממשלה (בכלל זה משרד התחבורה) מוצאים לעצמם קריירה שניה בגופים הפרטיים – ז"א – היבואנים הרשמיים, לאחר שהם מסיימים את שירותם למדינה במשרדים שבהם הם עובדים. איך הם מצליחים להחליף נאמנות כל כך מהר? פקיד ממשלתי שעוזב את המשרה שלו ומתמנה במהירות לתפקיד בכיר בחברה פרטית שעובדת מול אותו משרד עצמו משול לגרושה שמתחתנת יום אחרי הגירושין שלה. זה נראה חשוד.
אז כמה נאיביים אנחנו יכולים להיות כדי לחשוב שכל זה יד המקרה? כנראה שזה לא. אז מה בכל זאת השתנה? יזמים פרטיים (וגם כותב המאמר הזה ביניהם, להלן – גילוי נאות) מצאו דרך לעקוף את הבירוקרטיה המסובכת ולהציע לאזרחים רכבים במחירים הרבה יותר משתלמים, בגימורים ואיכויות הרבה יותר טובות ולאט אבל בטוח ליצר שינוי. כן זה נכון שהיבואנים האישיים, גם הם לא עושים את עבודתם בחינם ומרוויחים מהעסקאות, אבל אם אני מצליח להביא ארצה רכב הרבה יותר טוב בפחות כסף, כולנו מרוויחים ועם מספרים אי אפשר להתווכח.
מה עוד עובד לטובתנו? אנחנו!
המחמאות של הקיץ שעבר וזה הנוכחי הכריחו את הממשלות לעשות צעדים לרווחת האזרח, שוק התקשורת שהשתנה מאוד הוא רק קצה המזלג (אני מקווה). הממשלה הייתה חייבת לקחת ברצינות את המצב הכלכלי-חברתי והייתה חייבת לקחת לועדות כמו ועדת זליכה ברצינות (הועדות אגב הוקמו לפני המחאה, אבל ללא ספק המחאה סיפקה להם רוח גבית). כבר היום מציעה הועדה הנ"ל שינויים מרחיקי לכת בענף וזה נצחון מרשים, אבל זה נצחון בקרב, לא במלחמה. כי אומנם ועדת זליכה שמה את הקלפים על השולחן והציעה הרבה רפורמות, אבל כמה מהן באמת יקרו? מתי? כמה רחוק ילכו איתם? האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שהדוח לא יקבר אי שם? יש אלף ואחד דרכים לערער את ההמלצות של הועדה הזאת, וגם חוקים שכבר עברו בעקבות החוק ניתן יהיה לבטל בכל מיני אמתלות. אני לא פרנואיד אבל בתוך עמנו אנחנו חיים וכולם יודעים שיש הרבה רעינות טובים שנקברים על שולחנות הפליטיקה.
אז מה הסיכויים ולאן עכשיו?
אז אחרי שנגעתי בשני הצדדים של המטבע, בכוחות שפועלים בעד השינוי ובאלה שנגדו אני אתייחס למה שלדעתי יקרה במציאות. היקף השינויים בענף הרכב תלויי במידה רבה במאבק שמנהל כרגע הציבור כנגד מדיניות ממשלתו. אם אנחנו נתמיד ו"נלך איתם חזק" כנראה שנצליח להשיג הרבה, לחלופין אם המחאה תגווע, יגוועו הסיכויים של ענף הרכב להשתנות בשנים הקרובות. חשוב להבין את חלון ההזדמנויות הזה כי הוא לא יהיה לנצח, עכשיו זה הזמן האמיתי ומה שיקבע עכשיו יהיה למדיניות ממשלתית בשנים הקרובות. אם התאוצה של המחאה החברתית תצליח לסחוב מספיק זמן ענף הרכב ישתנה מאוד, אם לא – נצטרך להמשיך לשלם עד הפעם הבאה.
דבר שני יש דברים שכבר השתנו וכנראה בלי דרך חזרה. קודם כל הוכר בצורה רשמית ששוק הרכב הישראלי ריכוזי מידי (מה זה ריכוזי מידי? מונופול!) וברגע שההכרה בכך קיימת למחוקק החובה לשנות את המצב. היבוא האישי תופס תאוצה ויש סיכוי שהוא יגדל והיפוך להיות משתלם לא רק ברכבי יוקרה אלה יצליח להביא את הבשורה לצרכן הקטן. משרדי הממשלה לא יכולים יותר להלחם ביבוא האישי אלה חייבים לגבות את הענף ולאפשר לו לפעול במסגרת החוק. וגם היבוא המקביל, שימו לב, התחיל להתניע.
אז לא ניצחנו במלחמה, עדיין לא. אבל בהחלט עשינו אותם בכמה קרבות. שיהיה לנו בהצלחה.
הכותב הינו בעלים-שותף באודיסי – חברה ליבוא אישי של רכבים ואזרח שחיי במדינתו, נושא בעול האזרחי ובעל ביקורת פה ושם על איך שהדברים נראים.
